<h1>צרור החיים הדרך התשיעי סימן ד'</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ומצה דמצוה צריכה שתהיה מאחד מחמשת המינין, כגון מחטים או משעורים ושבולת שועל וכוסמת ושיפון, מפני שהן באין לידי חימוץ. להוציא שאר המינין שאינן באין לידי חימוץ, כגון אורז ודוחן ופולין. ובלילה הראשונה לדברי הכל אין לשין את המצה בשמן וביין, משום דהוי מצה עשירה. אבל בשאר הימים יש שמתירין ללוש העיסה במי פירות דאין מחמיצין, ולא אסרו אלא דוקא על ידי מים. ויש שהיו אוסרין נמי אפילו בלא מים, משום דטבעם שהם מחמיצין. ורי"ף ז"ל אמר, איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי.
<h2>דף לז.</h2>
ואין עושין סריקין המצויירין ממיני עוף ששוהין בעשייתן, אבל באותן שעושין עתה שאין שוהין בו, מותרין. וכן ליתן מלח בתוך העיסה יש מחמירין בו, ומורי הרשב"א ז"ל היה אומר שלא היה יודע בו שום איסור. וראייתו ממנחות שהיו באות מצה, ואעפ"כ כתיב (ויקרא ב') על כל קרבנך תקריב מלח, הרי שהיו מצה והיה בהם מלח.
<h2>דף מ.</h2>
ומצה דמצוה צריכה לנטורה מעת הקציר. דאמר קרא (שמות י"ב) ושמרתם את המצות. ואמר רבא להנהו דמהפכי כיפי, פי' עומרים, כי מהפכיתו כיפי כיפי [הפיכו] לשום מצה, כדי שיהא שמורה מתחילה ועד סוף. ואפילו נטרינהו מכל מיא ומכל משקה, אי לא נטרינהו לשם מצה לא מהניא כלום, דבעי' שתהא משתמרת לשם מצה כטווי לשם ציצית ועבוד עור לשם תפלין. ואמר הראב"ד ז"ל דשימור דלישה לא הוי שימור אלא מעת קצירה. וכתוב (בשאלות) [בשאילתות] ולא יצא ידי חובתיה אלא במצה דמנטר לה מחמוץ לשם מצה מן בדנפלין מיא עלויה. וחרש שוטה וקטן אין להם דעת לשמור לשם מצה. [וכן הגויה לא תלוש מצה] דמנטרא, דלאו לשמה היא לישה. ונוהגין ללוש מצות דמצוה אחר חצות בי"ד, משום (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי והמצה השמורה כנגד הזבח.
והלישה על ידי גויה, בזמן שנשים עומדות שם והיא מתעסקת תדיר בה, מותרת. דהואיל ושומרים אותה, אין בו חשש רק לענין מצה דמנטרא כדכתבינן לקמן. וכתב הראב"ד ז"ל הא דאמר רב הונא בפרק כל שעה בציקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, דוקא בישראל עומד על גביו בשעת לישה וראה [ש]נזהר מחימוצה, גם קודם שנטחנה ראה שלא היו החטים שרויים ומבוקעים, גם ראה שלש במים שלנו. ואין שם פסול אלא משום לשמה, דבעינן שימור לשמה, וגוי אדעת' דנפשיה קא עביד כדאמרינן גבי גט (גיטין כ"ג, א') דלא מהני לגוי ישראל עומד על גביו ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
דיני הלישה. אין לשין בפסח (לישה) [עיסה] גדולה אלא מכשיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה. ואין לשין אלא במים שלנו ולא שנשאבו בו ביום. ואם עבר ולש הפת אסורה. ואין לשין לא בחמין ולא במים שנתחממו בחמה. ולא תלוש תחת השמש ולא אפילו תחת הרקיע ביום המעונן, דיומא דעיבא כוליה שימשא. ואם עברה ולשה, הפת אסורה. ואפילו העבירה הלישה תחת השמש יש להחמיר. והמים שרוחצין בהם הידים והעריבה אחר שלשין בה וכן מים שמשתמשים בו בשעת לישה, הרי זה ישפכו במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו.
<h2>דף מח:</h2>
כל זמן שאדם עוסק בבצק אינו בא לידי חימוץ. ואם הניח הלישה שלא נתעסק בה תדיר והניחה מעט, אין לאסור העיסה. שאין העיסה מתחמצת מיד בשיהוי מועט, שהרי אמרו גבי תלמיד היושב לפני רבו ששכח והניח עיסתו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בביתו, מבטלו בלבו קודם שתחמיץ (ז', א'). והרי תלמיד זה היאך היה מניחה כלל. אלא משמע כי בשהוי מעט לא נאסרה. ומ"מ כל ישראל נזהרין שלא להניח העיסה כלל, אלא מתעסקין בה. והזהיר הרי זה משובח. וכן כתב הר"מ ב"ם ז"ל. ואם הגביה ידו והניח הבצק עד שהגיע להשמיע קול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ, וישרף מיד. ואם אין קולו נשמע, אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד.
<h2>דף קח.</h2>
ונוהגין הבכורות להתענות ערב פסח משום מכת בכורות, ובכורי ישראל לא נכשלו בו, ונותנין הודאה להקדוש ב"ה. אבל בירושלמי רב פלוני היה אומר שהיה בכור והיה אוכל. כלומר שאין זו חובה אלא כרצון איש ואיש. וכן בענין שתיה באותו יום, הכל לפי האדם, אם איניש דגריר ליביה, ובשתייה (כל ד)הוא תאב למצה, ישתה. ואי לא, לא לשתיה הרבה, כדי שלא יימנע עצמו מאכילת מצה. וכן באכילת פירות כזה הענין אם כשהוא אוכל הוא תאב לאכול, יאכל. ואם מונעין ממנו האכילה, ירעיב עצמו.
<h2>דף קטז.</h2>
וצריך האדם לתקן חרוסת, ועושין אותו מתפוחים ומתאנים כדי שיהא עב, ונותנין בו תבלין זכר לטיט ולתבן. ולהביא ירקות כגון כרפס ומרור.
